פסק-דין בתיק ע"א 25359-07-11

השופטת ש. דברת:                                                                                            

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באילת (כב' השופט יואל עדן) בתא''ק 1481/07 מיום 25.5.11, אשר קבע כי הן המערערת והן המשיבים הפרו את ההסכם נשוא המחלוקת, ועל המערערת להשיב למשיבים 144,405 ש''ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה.

העובדות הרלוונטיות לעניינינו:

2. חברת נגריית מקסים בע''מ (להלן- "המערערת") התקשרה בהסכם עם ג'ואל וארווה אזולאי, תושבי צרפת (להלן- "המשיבים"), לביצוע עבודות שיפוץ בסכום של 235,000$ בבית אותו רכשו המשיבים ברח' שקד 3 באילת, על פי הצעת מחיר מחודש נובמבר 2006, וזאת בארבעה תשלומים כדלקמן:

30%- בסך 70,500$ בחתימת ההסכם.

30%- בסך 70,500$ בתחילת ביצוע העבודות.

30% - בסך 70,500$ באמצע ביצוע העבודות.

10% - בסך 23,500$ בסיום העבודות.

 המשיבים שלמו 70,000$, והמערערת התקשרה עם נותני השירותים הנדרשים והחלה בעבודות בניה.

בשלב מסוים של השיפוצים התגלע סכסוך בין הצדדים. המערערת תבעה כי ישולמו לה 141,500$ אותם היו המשיבים מחויבים, לטענתה, לשלם לפי תנאי ההסכם. המשיבים סרבו לדרישה, תוך שהם מכחישים את תוקפו של ההסכם הכתוב, לו טענה המערערת, והסכימו לתשלום 30,000$ בלבד.

3. ביום 3.6.07 הגישה המערערת תביעה בבית המשפט קמא לאכיפת ההסכם. בתגובה לצו הזמני שנתבקש על ידי המערערת, בקשו המשיבים לבטל את ההסכם ודרשו את החזרת הכספים ששלמו ואת סילוק ידה של המערערת מהדירה.

ביום 5.12.07 תקנה המערערת את כתב התביעה והעמידה אותו על סכום של 584,000 ש''ח. המערערת הצהירה כי איננה עומדת עוד על אכיפת ההסכם, אלא תובעת תשלום בגין העבודות שבוצעו, פיצוי בגין הרווח הקבלני ופיצוי בשל אובדן מוניטין. ביום 3.1.08 הגישו המשיבים תביעה שכנגד, אותה העמידו על סכום של 281,000 ש''ח. המשיבים תבעו מהמערערת וממנהלה, מר מקסים שמבה (להלן- "מנהל המערערת"), את החזר הכספים ששלמו בניכוי שווי העבודה שבוצעה בדירה, ופיצוי בגין עוגמת נפש.

4. בית המשפט קמא קבע כי נכרת הסכם בכתב בין הצדדים, כטענת המערערת, ובו התחייבו המשיבים לתשלום כולל של 235,000$ בתמורה לשיפוץ. גרסת המשיבים, לפיה נכרת הסכם בעל פה לתשלום של 170,000$ בלבד, נדחתה לאחר שבית המשפט לא נתן אמון בגרסת המשיבים, בהיותה בלתי סבירה ומלאת סתירות. נדחתה גם טענת המשיבים כי המערערת רמתה אותם, תוך שהיא מנצלת את היותם תושבי חוץ אשר אינם בקיאים בחיי המסחר בישראל. נקבע כי הצדדים בחרו מרצונם החופשי להתקשר בהסכם, ועל כן אין מקום להתערבות בתוכן ההסכם, גם אם יכלו המשיבים להשיג תנאים טובים יותר.

בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי המשיבים הפרו את ההסכם הפרה יסודית מכיוון שלא שלמו 70,500$ אותם התחייבו לשלם עם תחילת העבודות. אולם, גם המערערת הפרה את ההסכם הפרה יסודית מאחר ופרצה קירות חיצוניים בבית והחלה בחפירת בור לבריכה בטרם נתנו היתרי בניה. לאור הפרה הדדית זו, קבע בית המשפט קמא כי הצדדים אינם זכאים לפיצוי בגין ההפרה אלא יש להורות על השבה.

במסגרת ההשבה, חייב בית המשפט את המשיבים בתשלום העלויות בפועל של העבודות אשר בוצעו על ידי המערערת, באמצעות צדדים שלישיים בסך 139,835 ש''ח. בית המשפט לא קיבל את הערכת המומחה מטעם בית המשפט לשווי עבודות אלה וקבע כי המערערת הוציאה הוצאות אשר לא מתבטאות במצב בשטח, וכי המשיבים בקשו סטנדרט גבוה מהסטנדרט הרגיל, שעל פיו גיבש המומחה את הערכתו. מאחר והמשיבים שילמו סך של 284,340 ש''ח על חשבון העבודות, חייב בית המשפט את המערערת להשיב להם סך 144,505 ש''ח ממועד הגשת כתב התביעה המקורי. התביעה כנגד מנהל המערערת נדחתה, מכיוון שההתקשרות היתה עם החברה ולא עימו.

טיעוני הצדדים

5. המערערת יוצאת כנגד שתי החלטות מרכזיות בפסק דינו של בית משפט קמא.

ראשית, המערערת חולקת על הקביעה כי הפרה ההסכם הפרה יסודית. לשיטת המערערת, מדובר בהפרות שוליות. הבריכה נחפרה לאחר שהועדה המקומית לתכנון ובניה אישרה הבקשה להיתר, וכשלושה חודשים לפני שניתן היתר בפועל; השינויים בדלתות החיצוניות הינם שינויים מינוריים, אשר נהוג לקבל אישור עבורם במרוכז בסמוך לסיום הבניה. בהתחשב בכך שמדובר בהפרות מינוריות, ובהעדר נסיבות ללמד שהמשיבים לא היו מתקשרים אילו היו יודעים כי ההיתרים ינתנו באיחור, אין מקום לקביעה כי התקיימה הפרה יסודית של ההסכם. לכל היותר ניתן להסיק קיום של הפרה לא יסודית, ועל כזו יש להתריע בטרם ביטול ההסכם וליתן אורכה לקיום - דבר אשר לא נעשה. לחילופין, מכיוון שהיתרי הבניה נדרשו לחלק קטן מהשיפוץ, היה ניתן לבודד אותם מיתר ההסכם, ולהורות על ביטול חלק זה בהסכם, בלבד.

המערערת מוסיפה ומצביעה על כך שהמשיבים לא בטלו את ההסכם בשל העדר היתרי הבניה, שכן בתגובתם לבקשה לצו הזמני - מיום 6.6.07 - בה בטלו את ההסכם התבססו המשיבים על עילות אחרות, אשר נדחו על ידי בית המשפט קמא. על כן, אין מקום בדיעבד, לפרש את ההסכם כאילו בוטל בשל היעדר היתרי הבניה, והמערערת זכאית לפיצויי קיום בגין הרווח הקבלני הצפוי. את שיעור הרווח ניתן להסיק מתצהירו של מנהל המערערת לפיו הרווח הקבלני הוא בשיעור של 30%; ובכל מקרה לא פחות, מ - 12% על פי חוות הדעת של המומחה מטעם המערערת (ס' 9 לחווה"ד) בעוד המומחים האחרים לא התייחסו לכך.